סיפורי מייסדים - אברמציק שושנה ומאיר
(כפי שסופר על ידי בתם אסתר צפריר)

אבי מאיר נולד ב-1901 בוורשה פולין, למשפחה מסורתית שעסקה בבורסקאות. בצעירותו עברה המשפחה להנובר שבגרמניה. במהלך מלה"ע ה-1 שהה במעצר עד תום המלחמה. אח"כ השלים את לימודיו היסודיים וב-1930 עבר לברלין. אימי שושנה נולדה ב-1907 למשפחה שעסקה במסחר ביינות, בעיירה אושוונצ'ים בפולין (לימים הוקם לידה מחנה ההשמדה הידוע לשמצה, אושוויץ). גם משפחתה עברה לברלין. שם הכירו וב-1932 נישאו. עם התפשטות האנטישמיות בגרמניה, החליטו הוריי לעלות לארץ ישראל. כהכנה לקראת החיים בארץ, למד אבי מקצוע "מבוקש", צבעות. בין לבין, נולדתי אני ב-1935 בברלין, ובהיותי בת 8 חדשים, עלינו ארצה ב-1936.

הגענו באניה לנמל חיפה ומשם היישר לקרית מוצקין. אחותו של אבא שעלתה ארצה לפניו ב-1933, הגיעה כמו כל הייקים, לקרית ביאליק. אבל לאבא היא המליצה דווקא על קרית מוצקין, ואף השכירה עבורנו מראש דירת חדר וחצי ברח' הרב קוק 12, אצל משפחת וולצר.

לפרנסת המשפחה, עסק אבי בכל מיני עבודות מזדמנות, הייתה זו תקופת המאורעות ולא ניתן היה להשיג עבודה קבועה. אחת מעבודותיו הייתה, אספקת זבל אורגני טרי לגינות. את הזבל קנה ברפתות בכפר ביאליק ובעזרת טנדר שכור העביר אותו לבתי קרית מוצקין. אימי עבדה כטבחית במסעדת הפועלים "פרידמן" שפתחה אחותו של אבא בקרית ביאליק.

בינתיים גדלתי והתחלתי ללכת לגן אסתר זוזובסקי ברח' הרב קוק, בין חבריי היו גדעון שניידרמן היום חייטי, שושנה פלדמן לימים מנטל שהייתה למורה בקריה. ב-1941 כמו כולם, התחלתי ללמוד בביה"ס אחדות. כמעט כמו כולם, המורה הייתה יפה לחובסקי הג'ינג'ית. אמנם היו 50 תלמידים בכיתה, אבל היה צפוף ושמח. הייתה זו תקופת מלה"ע ה-2, גם בבית היה קשה אבל הסתדרנו.

ביה"ס זכור לי כתקופה מאד יפה בחיי, למזלי נולדתי בת וכך נמנעו ממני מכות הסרגל, שהיה מעניק מדי פעם המורה שוחטמן לתלמידים סוררים, בנים בעיקר. המורה הולנד היה האחראי על הקופה הכחולה של הקק"ל, בטכס רב רושם שהיה מתקיים בכל יום שישי, היה כל תלמיד מכניס לתוכה את תרומתו. המורה וורמן זכור לי עם המפית הרקומה המגוהצת למשעי ששמשה אותו לארוחת הבוקר בכל יום בהפסקת האוכל. המורה שציגליק שבחצר ביתו היה לול עופות גדול ואני ופנינה מקובסקי (בית הלוי), היינו אחראיות להביא בכל יום את שאריות האוכל ממטבח ביה"ס, לעופות שבחצרו.

זכור לי מחנה הצבא האוסטרלי בקצה רח' ברק, כך היה לנו יתרון כאשר במלה"ע ה-2 ידענו לפי ההתרוצצות במחנה, שהנה הולכת להיות הפצצה. ירדנו למקלט עוד לפני האזעקה. המקלט היה מעין מרתף בבית משפחת טילי (מס' 16), כל הרחוב היה מתכנס לשם משפחות משפחות. אני זוכרת היטב את הפצצה הגדולה שנפלה ברח' הרב קוק, הבור הגדול שנוצר, היה אטרקציה לכל הסביבה. בדרך כלל היו החיילים הבריטים נחמדים אלינו, חוץ מהפעמים שהיו שיכורים. היו להם מסטיקים (באנגלית צ'וינג גאם), אנחנו הילדים היו כל הזמן מבקשים מהם "צ'ינגה" והם נתנו. אז גם בנו את מועדון החייל מתחת למגדל המים, אני זוכרת את התמונה הגדולה של המלך האנגלי ג'ורג' ה-5, שהייתה תלויה מעל הכניסה.

המלחמה תמה ואיתה הגיעו הידיעות על השואה. להוריי הסתבר שרבים מבני משפחתם נספו.שני אחיינים של אימי שרדו, והיא במאמצים קשים השיגה להם סרטיפיקטים והביאה אותם אלינו הביתה. לאחיינית קראו גם כן אסתר והיא הפכה לאחותי לכל דבר ואימי הייתה להם לאם.

בכ"ט נובמבר 1947, התאספו אצלנו בבית מספר שכנים, כי היה לנו רדיו. כולם הקשיבו במתח ובדממה להצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל. לפתע נשמעו מכל עבר ומכל הבתים בסביבה צהלות שמחה, פתחנו בקבוקי שתייה (מה שהיה), רצנו כולם לכיכר ליד ביהכ"נ הגדול, חגגנו שרנו ורקדנו עד הבוקר.

לקראת מלחמת העצמאות והפרעות שהחלו מצד הערבים, התגייס אבא להג"א בקריה. בביתנו שהיה סמוך לכביש חיפה עכו, נשמעו והורגשו היטב הדי התפוצצות שיירת הנשק במבואות הקריה. למזלנו לא נפגע אף אחד אבל אצל השכנים, משפחת לובשבסקי, נפצעה אחת הבנות בעין מרסיסי זכוכית. אני גם רוצה להזכיר את בן כיתתי דרורי מלצר שהיה בן חמשת הילדים שנהרגו באסון הילדים.

לאחר הכרזת המדינה, החלה בארץ תקופת הצנע לאבא היה אז מחסן לאספקת מספוא ותערובת ללולים, אורוות ורפתות. לא לכולם היה כסף לשלם עבור התערובת, חלק מאמצעי התשלום היו תלושי הצנע לביצים ובשר שחולקו לאזרחים. אני הייתי "הפקידה" האחראית על פנקסי התלושים המיוחדים. ב-1965 המחסן נסגר ואבא החל לעסוק בשיווק אפרוחים ממדגרות ללולים חקלאיים.

את בת המצווה שלי לא חגגנו מאחר ואבא נפצע בתאונה קשה והיה מאושפז בבית חולים. הייתי ילדת צופים כמעט כמו כולם. למעשה מרכז חיי התרבותיים הייתה הפעילות בתנועת הצופים. טיולים, פעולות, שירים, ריקודים (חס וחלילה ריקודים סלונים). מי שהלך למועדון גליה בחוף קרית ים וה"ביקור" נודע למדריכים, מיד מצא את עצמו מחוץ לצופים. מחניכה הייתי למדריכה וכשהגיע מועד הגיוס, מראש היה ברור כי דרכי היא לשרות בנח"ל, מחזור ח'. המשכתי לקורס מכי"ם ואחריו יצאתי להדרכה והכשרה בקיבוצים. בסוף הדרך הגעתי לקיבוץ יגור, שם פגשתי את מחום צפריר, שהיה המקשר בין הקיבוץ לגרעין שבקיבוץ. לימים היינו לזוג וב-1956 נישאנו. נשארנו עוד 4 שנים בקיבוץ, אז עברנו להתגורר בבית הוריי בקרית מוצקין ברחוב אהרון.

לימים החל נחום לעבוד כנהג ב"אגד" ואח"כ היה לחבר באגודה, אני עבדתי כמזכירה בחברת תמ"ת. היום שנינו גמלאים והורים לשלושה, עופר, רונן ואסנת, וסבים ל11 נכדים.

אבי מאיר אברמצ'יק נפטר ב-1973 אימי שושנה נפטרה בשנת 2004, שניהם טמונים בבית העלמין בצור שלום.