בחודש מרץ 1948, (טרם סיום שלטון המנדט הבריטי והקמת המדינה וצה"ל), הגיע לאנשי הש"י (שרות הידיעות) של ההגנה, מידע חשוב. המפקד הצבאי הערבי של חיפה, אחמד חאמד אל-חונייטי יצא לבירות שבלבנון, לרכוש נשק ולהביאו בשיירה לחיפה.
לידי אנשי הש"י, הגיע עותק של העיתון הבירותי "אל-נהאר" ובו תצלום של חונייטי ואנשיו עטורים במקלעים רובים ואקדחים. כותרתו : "הוי, איפה אתה יהודי פחדן?". בשידור רדיו "קול ההגנה" בערבית של חיפה, הגיבו לתצלום כבר באותו ערב, ולדברי ההתרברבות השיבו : "הוא נמצא לידך חונייטי ומוטב לך שתזהר".

דברים אלה כנראה לא הגיעו לאזניו. כך, בבוקר ה-17 במרץ 1948, יום רביעי, ו' אדר ב' תש"ח, יצאה השיירה בדרכה לחיפה. השיירה כללה 2 משאיות טעונות ב-2 טון חומר נפץ, 550 רובים, 5 מטולי רימונים, 120 אלף כדורים ו1000 רימוני יד. מכונית ליווי ובה כוח אבטחה, שתי מכוניות נוספות ובאחת מהן, נסע המפקד חונייטי עצמו. הנשק והתחמושת שהובילה השיירה, היה נחוץ מאד לערביי חיפה, במאבק על העיר.
מפקדת ההגנה העניקה חשיבות עליונה לעצירת השיירה ומניעת הגעתה לחיפה. במידת האפשר, לקחת שלל את כל חומרי הלחימה שנשאה איתה.

בשעה 07.00 בבוקר מגיעה השיירה למעבר ראש הנקרה. מפקדה משדר למטהו בחיפה, כי הגיע לגבול ויש לשלוח אליו מחיפה יחידת אבטחה והוא ממתין להגעתה. השדר נקלט אצל הש"י והועבר מיידית למפקדת חטיבת "כרמלי". מתארגן מארב של אנשי גדוד 21 בסמוך למושב עין שרה ליד נהריה. עקב טעות בזיהוי, תוקפים אנשי חטיבת כרמלי מן המארב, שתי מכוניות תמימות. המארב נחשף, הכוח נסוג והשיירה מגיעה לעכו. כשהוא בטוח בעצמו ומתוך אמונה כי מכאן ועד חיפה הדרך פתוחה, מחליט חונייטי להיענות להזמנת תושבי עכו הערבים ולהתעכב בה לארוחת צהריים.

פסק הזמן הדחוק שנוצר, מאפשר התארגנות מהירה להצבת מארב חדש. באותה עת, שהתה במחנה ההכשרה בקיבוץ רמת יוחנן, מחלקה מגדוד "העמק" של הפלמ"ח. מ"כ אחת הכיתות במחלקה, נעם פסמניק, מגייס ביוזמה אישית את אנשיו ויוצא למארב. המקום שנבחר היה, עיקול הדרך בצפון קרית מוצקין (רחוב כצנלסון, קצה "שכונת הצריפים"), בסמוך לשערי המחנה הצבאי הבריטי (ברחוב יעל). כגיבוי למקרה של "תקלה", הוצב כח קטן נוסף בצומת "הצריף" בקרית חיים.
חשוב לזכור, ע"פ חוקי המנדט הבריטי, נשיאת נשק ע"י יהודים הייתה אסורה. העונש על עבירה זו היה כבד כולל עונש מוות. משום כך ההתארגנות וההכנות למארב, חייבים היו להיעשות בחשאיות רבה.

תוך כדי ההיערכות לחסימת השיירה, רצו שליחים בין בתי הקריה ובקשו מהתושבים להישאר בבתיהם, לפתוח חלונות ודלתות, ע"מ להקטין את הנזק, במידה ומטען הנשק והתחמושת שהשיירה הובילה, יתפוצץ במהלך הקרב.

מצידו השני של הכביש (פינת רחוב אפרים בקרית ביאליק), נקשר לעמוד חשמל חבל ארוך, אליו חוברו חביות ומיכלי פח, אותם היו צריכים למשוך למרכז הכביש ולחסום את דרכה של השיירה.
על מנת שלא לטעות שוב בזיהוי השיירה, הוצב אופנוען בחצר מפעל "נעמן", עליו הוטל לזהות את השיירה, לנסוע לפניה ולהתריע על התקרבותה למקום המארב. היה זה בחור צעיר, בשם אליהו תמיר.

בשעה 15.30 האופנוען מזהה את השיירה, עוקף אותה, מגיע למקום המארב, מתריע בצעקות רמות על בואה וממשיך. אנשי המארב מושכים בחבל וחוסמים את המעבר. השיירה מאיטה ומנסה לעקוף את המחסום על שולי הכביש, היישר למול המארב ואנשיה פותחים באש תופת על אנשי המארב. המונית שבסוף השיירה מצליחה לחמוק בחזרה לכיוון עכו.

אנשי המארב מחליטים להשתלט על משאיות התחמושת. תוך כדי ירי והשלכת רימונים הם מסתערים לכיוון המשאיות. לוחם בשם אברהם אביגדורוב, מסתער חזיתית עם תת מקלע ומשמיד את שני המקלעים הגדולים של השיירה וחורץ את גורל הקרב, תוך שהוא נפצע פצעים אנושים. לוחם אחר בשם עמנואל לנדאו והמ"כ נעם פסמניק, קופצים אל המשאיות, עמנואל אמנם מצליח להתניע את אחת המשאיות, אך כדור או רסס רימון שפוגע בה, מפוצץ את מטען הנפץ שבה על יושביה.
מגודל הפיצוץ, נפער בכביש מכתש גדול, חלל האוויר נתמלא חלקי מכוניות, נשק ושטרות כסף שהובאו לתשלום שכר לערביי חיפה, צידי הדרך היו זרועים בגופות, בתים רבים בסביבה נזדעזעו ורבים ניזוקו.

בכך תם הקרב. אנשי השיירה כ-30 במספר נהרגו, כולל מפקד חיפה אל- חונייטי. שני אנשי הפלמ"ח עמנואל לנדאו ונעם פסמניק נהרגו. אברהם אביגודרוב שנפצע פצעים קשים ביותר והוגדר כמת, הצליח להחלים לאחר טיפולים רבים.
שני תושבי הקריה, תינוקת בת תשעה חדשים שגג הצריף קרס עליה וד"ר קלמן שוויג שנפגע מרסיסים, נהרגו אף הם.

אבל כבד נפל על ערביי חיפה, במודעת האבל לזכרם של אנשי השיירה נאמר: "... אשר הלכו לקראת פגישה עם אללה למען פלשתין". כל אותו שבוע ירו צלפים ערביים בחיפה ביהודים כנקמה, אך בעקבות חיסול השיירה, הקרב על חיפה הוכרע.
(נקמתם הגדולה, הגיעה רק כעבור 10 ימים, ביום 27 למרץ י"ז אדר ב' תש"ח. אז הותקפה "שיירת יחיעם" שיצאה מנהריה לקיבוץ יחיעם הנצור, 47 מלוחמי השיירה נהרגו, בהם רבים מתושבי קרית מוצקין וקרית חיים).

במקום המארב בצפון רחוב כצנלסון בקרית מוצקין, הוקמה בשנת 1961 ביוזמת ראש המועצה דאז משה גושן ז"ל, אנדרטה לזכרם של עמנואל לנדאו ונעם פסמניק, ולהנצחת האירוע כולו.
בשנת 1973 הוחלט ע"י משרד הביטחון ושר הביטחון דאז, משה דיין, להעניק לשני לוחמי הפלמ"ח עמנואל לנדאו ואברהם אביגדורוב, את עיטור הגבורה על פועלם בקרב שיירת הנשק.

לנדאו עמנואל – אמיל, נולד בפולין בשנת 1928 להוריו משה ופניה. עלה ארצה עם ילדי טהרן ב-1943. למד בקיבוץ גניגר ובביה"ס החקלאי כדורי, הצטרף להכשרה ברמת יוחנן. במלחמת השחרור שירת בפלמ"ח. נהרג בקרב שיירת הנשק בטרם מלאו לו עשרים שנה. הובא למנוחת עולמים ברמת יוחנן.

פסמניק נעם – נולד בירושלים בשנת 1928. למד בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב, בביה"ס החקלאי בגבעת השלושה ובמקווה ישראל. שרת בפלמ"ח כמ"כ (מפקד כיתה). נהרג בקרב שיירת הנשק בטרם מלאו לו עשרים שנה. הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בנחלת יצחק.