​נולד בינואר 1897 בעיירה פלונסק שבפולין למשפחה שהייתה דתית ובעלת יחוס לרבנים ידועים מחד, מאידך אמידה מאוד ועסקה במסחר, בנקאות ועסקי נדל"ן.
מילדותו יועד ע"י הוריו בלה ודוד להיות רב בישראל. בינתיים, ע"מ שלא יצא ל"תרבות רעה", גויס צוות מלמדים פרטיים שבבית המשפחה טרחו ועמלו על חינוכו, הן בתחום לימודי הדת והן בלימודים כלליים. בפלונסק שהייתה מרכז לפעילות לנוער ציוני חלוצי, השיטה לא הועילה. הבחור הצעיר נחשף לתנועת התחייה העברית ולציונות.

לאחר ההתנגדות הראשונית, נאלצו הוריו בסופו של דבר להיכנע לרצונותיו וכך החלה פעולתו הציבורית. בהיותו בן 17, נשא נאום נלהב ב"בית המדרש של המשכילים", שעורר הדים רבים וחשף אותו לצבור. ביחד עם אברהם גרין, (אחיו של דוד בן גוריון), ארגן את אגודת "מזרחי" שעסקה בתועמלנות לרעיון הציוני, ממנה ביוזמתו נוסד קואופרטיב להתיישבות בא"י בשם "שיבת ישראל".
מלה"ע הראשונה קטעה את תכניותיו, בשנת 1920 גויס לצבא הפולני לתקופת חיילות קצרה.

לקראת תום השרות נישא לאיטה לבית גולדווסר ועבר לגור בורשה. לאחר שחרורו החל לעבוד כמנהל מחלקת הכספים במשרד הארצישראלי בורשה. עיקר פעילותו הייתה, העברת כספי ההון היהודי מפולין לא"י. במסגרת זו הגיע לארץ בשנת 1924 לקשירת קשרים עיסקיים עם הבנקים בארץ.

בשנת 1925 חזר ארצה בשנית כתייר. בעקבות פניה אליו להישאר ולעבוד בארץ, התפטר טלגראפית מתפקידו בורשה והחל לעבוד בבנק אנגלו פלשתינה בחיפה. בשנים אלה התגורר בחיפה על הר הכרמל. רצה הגורל והנוף שנשקף מחלון ביתו היה של נמל חיפה ואזור המפרץ, (לימים המקום בו תקום קרית מוצקין והוא יהיה בה לראש המועצה הראשון).

למרות תנאי המגורים הנוחים בחיפה, חדור באמונתו וחזונו להגשמת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, החליט להגשים את החלום ובשנת 1934 היה מראשוני רוכשי המגרשים בשכונת מוצקין, בשנת 1936 הושלמה בנית בית המשפחה (העומד עד היום). במהלך בנית הבית ובשנים הראשונות, המשיך לעבוד בחיפה ומדי יום למרות הקשיים עשה דרכו מהשכונה וממנה.

בשנת 1936 נבחר לראשונה ליו"ר ועד ק.מוצקין, תפקיד בו כיהן לסרוגין עד שנת 1940. בשנת 1941 בבחירות שנערכו בחסות שלטון המנדט הבריטי, נבחר ברוב גדול ע"י רוב התושבים לתפקיד ראש המועצה הראשון מטעם מפלגת הציונים הכלליים. במסגרת זו הקפיד על תואר "נשיא המועצה" ולא יו"ר או ראש המועצה.

הימים ימי מלה"ע השניה, באירופה מתרחשת השמדה המונית של יהודים, בארץ השלטון בריטי נועל את גבולותיה בפני הפליטים ואינו מפגין אהדה לישוב היהודי הקטן. למרות הקשיים הצליח בשתדלנות מרובה אצל השלטונות, לקיים את הישוב הקטן ולמנוע את עיכוב התפתחותו.
כראש מועצה, נבחר כחבר הנהלת מרכז השלטון המקומי. תחום פעילותו העיקרי היה תחום החינוך. יש הטוענים כיום, כי התנגדותו העיקשת למניעת יצירת זרמים שונים במערכת החינוך בעלי זיקה פוליטית, היא זו שממנה צמח ועלה בסופו של דבר החינוך הממלכתי במדינת ישראל.

בזכות אישיותו הנוחה וגישתו האנושית לתושבים, נבחר ארבע פעמים ברציפות וברוב גדול לתפקיד ראש המועצה, למרות שבבחירות לכנסת שנערכו באותו היום, זכתה מפלגתו בקולות מועטים גם בקריה. באמצע כהונתו הרביעית בשנת 1958, הצליחו נציגי מפלגות שונות במועצה, להקים קואליציה חדשה בראשות מפלגת העובדים (מפא"י), זו הדיחה אותו מתפקידו באקט פוליטי ש"אינו זכור לטוב" בדברי ימי השלטון המקומי.
למרות הדחתו, נשאר לכהן כחבר המועצה והמשיך לתמוך בכל רעיון שעיקרו טובת התושבים. דלת ביתו המשיכה להיות פתוחה בפני כל תושב שחפץ ונזקק לעזרתו.

בשנת 1943 הוכה מכה קשה עת בנו יחידו אהרון (על שמו רחוב אהרון בקריה), שהתנדב לחיל האוויר של ארה"ב למלחמה באויב הנאצי, נפל בקרב אווירי בים הצפוני, גופתו צללה למצולות הים ולא נמצאה עד היום. אהרון היה בנם היחיד, על מנת למלא את החלל שנוצר, החליטו בני הזוג לאמץ ילדה קטנה בשם רחל ואותה גידלו כבת.

בשנת 1960 נסע לביקור קרובים בארה"ב. בדרכו חזרה ארצה עבר בלונדון לביקור ידידים. שם, באותו יום ממש בו נפל בנו אהרון 17 שנה קודם לכן, ביום ה 18 לנובמבר, החזיר את נשמתו לבורא.

שם הרחוב בו עמד ביתו רחוב התקוה, הוסב ונקרא על שמו רחוב גרושקביץ. ע"פ צוואתו, נתרם הבית לעירית קרית מוצקין לצרכי ציבור. משך שנים ארוכות שימש הבית כמשכן ספריית העיר וארכיון העיר. בימים אלה (נובמבר 2004), מוכשר הבית לשמש כארכיון ומוזיאון היסטורי לתולדות העיר.