ביום 24.12.1975 כ' בטבת תשל"ו, התקיימה בבניין המועצה המקומית קריית מוצקין, ישיבה מיוחדת במינה. מלבד נבחרי הישוב ובראשם ראש המועצה משה גושן, נכחו חברי הוועדה המייעצת למשרד הפנים בראשות הממונה על המחוז ד"ר נפתלי אילתי.
תפקיד הוועדה היה, "חקירה" בשאלה : "האם ראויה המועצה המקומית ק. מוצקין לקבל מעמד של עיר!". לאור מסקנות "ועדת החקירה" כאמור, הוענק למועצה המקומית קריית מוצקין ביום 11.08.1976 מעמד של עיר.
זאת, כ-42 שנה לאחר שראשוני המתיישבים המייסדים עלו על הקרקע והחלו לבנות את הבתים הראשונים, בשטח החולות והביצות של אדמת ג'ידרו, בין פסי הרכבת לכביש חיפה עכו.

למען הסדר הכרונולוגי, יש להתחיל מההתחלה. השם ג'ידרו או ג'ידרה הוא שמו של העמק המשתרע בין נחל הקישון מדרום לנחל הנעמן מצפון. מקור השם ערבי ומקורו בחורבות הכפר ג'ידרו המצוי בשטחה של ק. ביאליק.
כינוייו הנפוצים האחרים של העמק, עמק עכו ומפרץ חיפה, נמחקו מהכתובים עת ב1933 ניתן לו ע"י הקק"ל השם "עמק זבולון". אמנם שם שטעות ביסודו (ראה כתבה נפרדת), אך השתרש עד ימינו אלה.

בתקופה הרומית, עבר בעמק סעיף של דרך הים הידועה, (מצרים – מסופוטמיה, נילוס – פרת וחידקל), שקישר בין ארץ ישראל דרך עכו לצור וצידון. אחד הישובים החשובים שלאורכו היה אפק, (היום תל כורדאני).
מחד, הצטיין העמק ביתרון משמעותי להקמת ישוב פורח, שפע מקורות מים. מאידך, דורות של הזנחה, ניקוז לקוי והתגבהות חומת החולות, הפכו את היתרון לחסרון. דיונות החול, ההצפות והביצות היו לסממן העיקרי של העמק. בעלי הקרקעות העיקריים בעמק באותה עת הייתה משפחת סורסוק מביירות.

עיקר ההזנחה החלה עם הכיבוש העותומאני, לימים התורכי. כותב החוקר טריסטראם ב1863 "רכבנו במישור שומם על קרקע פורה... לעמק זה יה בלי ספק מראה אחר בעת ששכן בו שבט אשר". ב1883 כותב לורנס אוליפנט "נחל נעמן יוצא מתוך ביצה גדולה לרגלי אחד התילים שבשפלת עכו, והוא מתפשט לממדים גדולים למדי". ב1891 כותב מנחם אוסישקין "כל היום רכבנו בעמק מדרום לצפון וממערב למזרח. מצאנו שממת דורות מכל העברים. בכל העמק הגדול כמעט ולא נראה איש, פה ושם פגשנו באי אלה אהלים של בדווים. מסביב השתרעו ביצות וחולות שיחי מדבר, קוצים ודרדרים. בחזון ראינו עתיד מזהיר, אולם מעציב ונורא היה ההווה".
לאור החזון נרכשו באותה שנה כמה דונמים בעמק. בלחץ הערבים אסרו התורכים את המשך רכישה מיד אחר כך.
ב1904 אוסישקין עדיין עם החזון "אדמת ג'ידרו חולה ולקויה בקדחת מפני הביצות, אך היא פורייה ואם ביצותיה תנוקזנה ויינטעו בה עצי אקליפטוס, הרי שעם השבחתה וקרבתה לנמל חיפה, ערכה הכספי ירקיע שחקים".

החל מ1917 הבריטים בארץ, האיסור בחלקו בוטל. בשנת 1925 מסיירת בעמק קבוצת מייסדי כפר אתא ובראשם עוזרו של חנקין, "אני הלכתי בראש והם הלכו אחרי, הייתי צריך למהר ולעבור את הביצה של ואדי פוארה עוד לפני שקיעת החמה, כי הייתה שם ביצה ומי שאינו יודע את המקום, יכול בנקל לשקוע בה".

באותה שנה רוכשת "חברת הכשרת מפרץ חיפה", שטחים נוספים בעמק. החידוש הוא, משפחה יהודית משפחת כ"ץ שישבה כבר במשק סביניה (היום ק. ביאליק). ב1926 פונה החברה לאדריכל ריכארד קאופמן, (מי שהיה אדריכל הישוב המעגלי בנהלל ומבני ביה"ח רמב"ם בחיפה), להציע תכנית יישובית לאדמות ג'ידרו ומפרץ חיפה. על פי תכניתו, אמורה הייתה לקום באזור כולו עיר גדולה בשם "עיר גנים". תחום השיפוט שתוכנן לאותה "עיר גנים", היה מצומת הצ'ק פוסט ועד מבואותיה הדרומיים של העיר עכו, ומחוף הים ועד מעבר לפוארה.

עיר לתלפיות, רחובות ושדרות רחבות ידיים. על שפת הים, מרכז נופש ובתי מלון. כביש מקשר רחב מחיפה לעכו עם המשך מתוכנן עתידי עד ביירות ותורכיה. שדה תעופה ומרכז ספורט, מסילת ברזל מודרנית. פסי ירק ופארקים, נמל משנה גדול בשפך הקישון ועוד. כל זה בתוך שלוש עד חמש שנים, תוך העסקת אלף עד אלפיים עובדים.

התכנית היומרנית לא יצאה לפועל כתוצאה מהמשבר הכלכלי והקיטון המשמעותי בתרומות יהדות התפוצות. החשש היה כי כתוצאה מכך תיאלץ החברה להחזיר את האדמות למשפחת סורסוק, ויבוא הקץ לחלום עמק זבולון. מי שנחלץ להציל את המצב, הייתה הקק"ל. שמנהיגיה ראו בעיר חיפה "מי שנועדה להיות העיר הגדולה ביותר בארץ ישראל". ב1927 ביקרו נציגיה באדמת ג'ידרו ואלה המליצו "שטח אדמת ג'ידרו אפשר להבריא רק אם כל הייבוש ייצא לפועל. עבודה חלקית לא תיתן תוצאות". לאור ההמלצות רכשה הקק"ל בשנת 1928 חלק ניכר מהאדמות.

עם הבעלים החדשים חלו גם שינויים בתפיסה הבסיסית על אופי ההתיישבות. אמנם עיר גנים, אך במתכונת רעיונית אחרת, קואופרציה. ישוב "לווין" לעיר גדולה, קהילתי, חברתי, מיני חקלאי ובעל איכות חיים גבוהה. משהו שבין "עיירה חקלאית" ל"קיבוץ עירוני". בוודאי שלא ע"פ התכנית היומרנית של קאופמן.

התכנון הועבר לידי פרופסור פטריק אברקרומבי, מומחה בריטי לבניין ערים. התכנית הוגשה לאישור הקק"ל ב1934. ע"פ התכנית חולקה אדמת ג'ידרו לשלושה חלקים : החלק הדרומי לתעשייה, המרכזי למגורים והצפוני לחקלאות. התכנית אושרה ונרשמה כתכנית בנין עיר - תב"ע רשמית רק במאי 1938. הנושא שנשאר פתוח ובעייתי בתכנית זו, היה החלוקה הפנימית של אזור המגורים. האם תבנה שכונה אחת גדולה? או שכונות קטנות החוברות למנהל מרכזי אחד? האם השכונה הגדולה תהיה עצמאית? או תסופח לחיפה?

בינתיים, בין מועד הגשת התכנית לבין אישורה, החלו השכונות השונות לעלות על הקרקע. מלבד ק. ים, הוקמו רוב הקריות, ק. (כפר) אתא, ק.חיים, ק. מוצקין, ק. שמואל וק. ביאליק. (ראה כתבה נפרדת).

במועד מאוחר יותר בשלהי 1938 גומלת בקק"ל ההחלטה לאיחוד הקריות. ההחלטה מעוררת המתנגדות מן הקצה אל הקצה בכל הקריות ובק. מוצקין בפרט, (ראה כתבה נפרדת). המאבק היה קשה, מר ומורט עצבים.

נראה בעליל כי החיים והמציאות "ניצחו" את התכניות. בלשון העם : "אצלינו, כל תכנית נולדת מיידית עם בסיס לשינויים ...". כך, למרות ואולי דווקא בגלל ....? קמו להן בסופו של דבר, זו בצד זו או זו בתוך זו כערים עצמאיות לכל דבר ועניין, הקריות : קריית מוצקין, קריית ביאליק , קריית אתא וקרית ים לתפארת המדינה והעם.
בתווך וכתוצאה מאינטרסים פוליטיים בקרב מנהיגות מפא"י החיפאית, נותרו קריית חיים וקרית שמואל כשכונות "מסופחות" לחיפה.​